Ma'asser Cheni
Daf 15a
הלכה: 15a תַּנֵּי שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי פְסוּל. מַהוּ לִידֵי פְסוּל. אָמַר רִבִּי יוֹנָה שֶׁנִּפְסָל בִּטְבוּל יוֹם. לְאוֹכְלוֹ אֵין אַתְּ יָכוֹל שֶׁהוּא טָמֵא דְּבַר תּוֹרָה. אֵין אַתְּ יָכוֹל שֶׁהוּא טָהוֹר דְּבַר תּוֹרָה. הֲוֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי פְסוּל.
Traduction
On a enseigné que la défense a été établie par la Mishna pour qu’il ne survienne pas d’incapacité à l’oblation. Comment cela arriverait-il? Elle pourrait devenir impropre à la consommation, dit R. Yona, par le contact de celui qui s’est purifié le même jour; or, on ne peut plus la manger en ce cas, puisqu’alors elle est légalement impure, et il n’est pas permis de la racheter, puisqu’à titre de dîme, elle est encore légalement pure (85)''Le contact de celui qui vient de se purifier n'entache pas la 2e dîme; laquelle, étant pure, ne peut pas être rachetée''; c’est donc là l’incapacité qui est à craindre.
Pnei Moshe non traduit
גמ' תני. בברייתא לטעמא דאין לוקחין תרומה בהאי לישנא שלא יבוא לידי פסול ומפרש רבי יונה מהו זה דקאמר שלא יבא לידי פסול כגון שנפסל בטבול יום וטבול יום פוסל את התרומה מן התורה ואם יקח תרומה בכסף מעשר וטבול יום יגע בה א''כ לאוכלו אין אתה יכול שהוא טמא דבר תורה:
אין אתה יכול שהוא טהור דבר תורה. האי לישנא לא שייך כלל ול''ג לה ולפי גי' הספר אפשר לפרש דה''ק אין אתה יכול וכו' כלומר לפיכך אין אתה יכול ליקח תרומה בכסף מעשר שהרי המעשר שנפסל בטבול יום טהור הוא דבר תורה שאין טבול יום פוסל את המעשר ובאכילה נמי מותר כדתנן פ' י''ד דנגעים טבל יעלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הוי אתה אומר שלא יבוא המעשר לידי פסול אם לוקח בו תרומה ותהא נפסלת בטבול יום:
מַהוּ מְמָעֵט בַּאֲכִילָתוֹ תְּרוּמָה אֲסוּרָה לְזָרִים. מַעֲשֵׂר שֵׁינִי מוּתָּר לְזָרִים. תְּרוּמָה אֲסוּרָה בִּטְבוּל יוֹם. מַעֲשֵׂר שֵׁינִי מוּתָּר בִּטְבוּל יוֹם. וּכְשֵׁם שֶׁהוּא מְמָעֵט בַּאֲכִילָתוֹ כָּךְ הוּא מְמָעֵט בַּאֲכִילָתָהּ. תְּרוּמָה מוּתֶּרֶת לְאוֹנֵן מַעֲשֵׂר שֵׁינִי אָסוּר לְאוֹנֵן. תְּרוּמָה אֵינָהּ טְעוּנָה מְחִיצָה. מַעֲשֵׂר שֵׁינִי טָעוּן מְחִיצָה. אַשְׁכָּח תַּנֵּי מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמָעֵט בַּאֲכִילָתוֹ וּבַאֲכִילָתָהּ.
Traduction
En quoi diminue le nombre de ses consommateurs? En ce que l’oblation est interdite aux simples israélites, tandis que la 2e dîme leur est permise; l’oblation est interdite à celui qui s’est purifié le jour même, tandis que la 2e dîme lui est permise. Mais, si le nombre des consommateurs de l’oblation serait diminué par suite de l’échange de même ceux de la 2e dîme le seraient? Ainsi, l’oblation est permise au cohen qui est en deuil, tandis que la 2e dîme lui est interdite; pour l’oblation, il n’est pas besoin d’une enceinte (l’intérieur de Jérusalem), tandis qu’il la faut pour la 2e dîme. On a, en effet, trouvé l’enseignement disant qu’en ce cas d’échange, le nombre des consommateurs de l’oblation diminue, ainsi que ceux de la 2e dîme.
Pnei Moshe non traduit
מהו ממעט באכילתו. דנקט תנא דמתני' בלישניה וקאמר תרומה אסורה לזרים וכו' וכלומר דללישנא דמתני' אין אנו צריכים לומר אם נפסל בטבול יום אלא דבלאו הכי ממעט באכילתו הוא שאם הוא מעשר מותר לטבול יום לאוכלו ואם לוקח בו תרומה אסורה לטבו''י וזהו ההפרש בין לישנא דמתני' ובין לישנא דברייתא ואף שאין כאן נ''מ לדינא:
וכשם שהוא ממעט באכילתו כך הוא ממעט באכילתה שהרי תרומה מותרת לאונן וכו'. וא''כ מאי שנא באכילתו דנקט וקאמר הש''ס דבאמת אשכחן חדא גירסא דקתני הכי מפני שהוא ממעט באכילתו של מעשר ובאכילתה של תרומה:
תַּנֵּי אֵין לוֹקְחִין שְׁבִיעִית בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בְּמַחֲלוֹקֶת. אָמַר רִבִּי יוֹנָה דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא. אוֹכְלֵי תְרוּמָה זְרִיזִין הֵן. הָתִיב רִבִּי חֲנַנְיָה קוֹמֵי רִבִּי מָנָא וְהָא תַנִּינָן נִתְעָֽרְבוּ בִבְכוֹרוֹת רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אִם חֲבוּרַת כֹּהֲנִים יֵאָכֵלוּ. וְתַנִּי עֲלָהּ יֵאָכֵלוּ כְּחָמוּר שֶׁבָּהֶן. אָמַר לוֹ אוֹכְלֵי פְסָחִים בִּשְׁעָתָן זְרִיזִין הֵן כְּאוֹכְלֵי תְרוּמָה. תֵּדַע לָךְ שֶׁהוּא כֵן דְּתַנִּינָן אֵין צוֹלִין בָּשָׂר בָּצָל וּבֵיצָה אֶלָּא כְדֵי שֶׁיְּצוֹלוּ. וְתַנִּינָן מְשַׁלְשְׁלִין אֶת הַפֶּסַח לְתַנּוּר עִם חְשֵׁיכָה.
Traduction
On a enseigné (86)''V. Tossefta sur Sheviit 1; même série, (Pessahim 9, 7)'' qu’il ne faut pas acheter des produits de la 7e année agraire (87)''Ils doivent disparaître à un certain moment; donc, en les échangeant, ce serait préjudiciable à la dîme'' avec l’argent provenant de la 2e dîme. Selon R. Yossé, cette règle fait l’objet d’une discussion (R. Simon le permet). R. Yona dit qu’elle est conforme à l’avis de tous (même de R. Simon); et s’il est vrai que dans la Mishna R. Simon le permet, c’est que les sacerdotaux mangeant de l’oblation sont des gens soigneux, pour lesquels il n’y a pas à craindre la survenue d’une incapacité (comme c’est à craindre pour les produits de la 7e année). Mais, objecta R. Honia en présence de R. Meira, n’a-t-on pas enseigné (88)Mishna, ibid., 8: lorsque l’agneau pascal se trouve mêlé aux premiers-nés (entre lesquels il y a similitude pour l’aspersion du sang), on doit, selon R. Simon, manger l’ensemble de suite, si la compagnie entière est composée de cohanim ayant la faculté de pouvoir consommer de l’un et de l’autre; ne résulte-t-il pas de la réduction de durée accordée pour la consommation des premiers-nés mêlés à l’agneau (lequel doit ne pas être mangé au-delà de minuit), que même les cohanim sont peu soucieux à cet égard et qu’ils rejetteront au besoin une partie de ces saintetés une fois l’heure écoulée, puisque l’on a dit que, pour l’intervalle de temps, le sacrifice pascal qui a la plus petite limite l’emporte sur le reste? C’est que, fut-il répondu, ceux qui mangent de l’agneau pascal ont autant de souci de n’en rien laisser au-delà du temps prescrit que les consommateurs d’oblation l’entourent des précautions de pureté. Ce qui prouve qu’il en est ainsi, c’est qu’il est dit (89)(Shabat 1, 10): le vendredi soir, près de la nuit, on ne doit mettre au feu, pour y rôtir de la viande, ou de l’oignon, ou des oeufs, que si la cuisson peut s’achever encore au jour. De même, on a enseigné (90)Ibid. 11 que la veille de Pâque, on peut accrocher au four l’agneau pascal avant la nuit (sans restriction d’heure, parce que l’on sait qu’à ce moment chacun aura le scrupule d’arriver en temps opportun).
Pnei Moshe non traduit
תני. בתוספתא דשביעית ריש פ''ז אין מחללין מעשר עלפירות שביעית וטעמא מפני שהוא ממעט באכילת מעשר שכשיגיע שעת הביעור חייב הוא לבער את הכל:
אמר ר' יוסי במחלוקת. הוא דר''ש וחכמים דמתני' דאלו לר''ש מתיר הוא דס''ל מביאין קדשים לבית הפסול:
אמר ר' יונה לא היא דדברי הכל היא. האי תוספתא ואף ר''ש מודה דדוקא בתרומה הוא דפליג מפני שאוכלי תרומה זריזין הן ונזהרין שלא תבוא התרומה לידי פסול:
והא תנינן. בפ''ט דפסחים הפסח שנתערב בזבחים כולן ירעו עד שיסתאבו וכו' נתערב בבכורות ר''ש אומר אם חבורת כהנים יאכלו שהבכור נאכל לכהנים. ותני עלה יאכלו כחמור שבהן כדין פסח שאינו נאכל אלא עד חצות ואלו בכור נאכל לב' ימים ולילה אחד קתני מיהת דר''ש מתיר לאכול התערובת לכהנים וכדין אכילת הפסח ואע''פ שממעט באכילת הבכור שבהן ומה שניתותר אחר לילה אחת צריך לשורפו והרי הכא לא שייך טעמא דכהנים אוכלי תרומה זריזין הן דהרי מ''מ הבכורות באין לידי פסול ואפ''ה מתיר ר''ש אלמא דטעמיה דר''ש דס''ל מביאין קדשים לבית הפסול אפי' לכתחילה והשתא ע''כ הך דשביעית במחלוקת הוא דלא אתא כר''ש:
א''ל אוכלי פסחים בשעתן זריזין הן כאוכלי תרומה. כלומר לעולם אימא לך דר''ש אינו מתיר לכתחלה להביא קדשים לבית הפסול וטעמא הכא במתניתין משום דאוכלי תרומה זריזין הן ולא תיקשי מהאי דפסחים דהתם בלאו הכי אמרינן דבני חבורה של פסח זריזין הן בשעתן כמו הכהנים אוכלי תרומה לעולם והלכך מתיר ר' שמעון דתלינן דזריזין הן ויראו שלא יבא לידי נותר ויאכלו הכל קודם שיגיע זמן נותר דפסח:
תדע לך שהוא כן דבלאו הכי אמרינן בני חבורה זריזין הם ואפילו לא היה כאן חבורת כהנים שהרי תנינן בפ''ק דשבת אין צולין וכו' כדי שיצולו מבעוד יום ובבני חבורה התירו כדתנן משלשלין את הפסח וכו' אלמא דטעמא דבני חבורה של פסח זריזין הן לעולם:
Ma'asser Cheni
Daf 15b
רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹמֵר אֵין מוֹסִיפִין חוֹמֶשׁ אֶלָּא עַל תְּחִילַּת הַהֶקְדֵּישׁוֹת. אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר וְתַנֵּי כֵן אִם בַּבְּהֵמָה טְמֵאָה וּפָדָה בְעֶרְכֶּךָ מַה בְּהֵמָה טְמֵיאָה מְיוּחֶדֶת שֶׁהִיא תְּחִילַּת הֶקְדֵּשׁ מוֹסִיף חוֹמֶשׁ. אַף כָּל שֶׁהוּא תְּחִילַּת הֶקְדֵּשׁ מוֹסִיף חוֹמֶשׁ. 15b רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר חִייָה בַּר יְהוּדָה בְשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה שְׁלָמִים שֶׁלְּקָחָן בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר הוּמְמוּ וּפְדָייָן מוֹסִיף חוֹמֶשׁ. רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר חִייָה בַּר יְהוּדָה בְשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה שְׁלָמִים שֶׁלְּקָחָן מִדְּמֵי פֶסַח הוּמְמוּ וּפְדָייָן מוֹסִיף חוֹמֶשׁ. אָמַר רִבִּי יוּדָן הָדָא צוֹרְכָה וְהָדָא לֹא צוֹרְכָה. אָמַר רִבִּי מָנָא פֶּסַח צוֹרְכָה שְׁלָמִים לֹא צוֹרְכָה. שֶׁלֹּא תֹאמַר הוֹאִיל וּפֶסַח מִשְׁתַּנֶּה לְשֵׁם שְׁלָמִים כְּהֶקְדֵּשׁ אֶחָד הוּא אֵינוֹ מוֹסִיף חוֹמֶשׁ.
Traduction
R. Josué b. Levi dit: On ne doit ajouter le 5e supplémentaire qu’en commençant l’échange des objets consacrés (92)Non pour la seconde sainteté. V. Baba Metsia 54d. En effet, dit R. Eliézer, on a interprété dans ce sens le verset (Lv 27, 27): S’il s’agit d’une bête immonde, on l’échangera selon le taux, en y ajoutant le cinquième de la valeur; de même que l’animal immonde a cela de spécial qu’il constitue le premier échange de la sainteté et le 5e de supplément est dû, il en sera de même pour les saintetés ressemblant sous ce rapport à cette bête. - R. Samuel b. Hiya b. Juda au nom de R. Hanina dit: lorsque pour le reliquat de l’argent provenant de la seconde dîme on a acheté (selon la prescription) des sacrifices pacifiques qui sont devenus défectueux et qu’il a fallu par conséquent racheter, on doit leur ajouter le 5e supplémentaire. Il ajoute la même règle pour les sacrifices pacifiques acquis avec de l’argent provenant du reliquat de ce qui avait été destiné à l’agneau pascal. Il a fallu, dit R. Judan, enseigner la première règle, non la seconde. R. Mena dit l’inverse: il était nécessaire de parler du reliquat de l’agneau pascal, non des sacrifices pacifiques de seconde dîme, car on aurait pu supposer que ce qui provient de la Pâque, ayant acquis le nom de sacrifice pacifique, est devenu pour ainsi dire une seconde sainteté, échappant au supplément du cinquième; il a donc fallu le prescrire (tandis que, pour la 2e dîme, le sacrifice pacifique formant l’essentiel, il va sans dire que le 5e est dû).
Pnei Moshe non traduit
ר' יהושע בן לוי אומר אין מוסיפין חומש אלא על תחילת הקדשות. על ההקדש הראשון שהקדיש ופודה אותו מוסיף עליו חומש אבל אם התפיס את הקדשו על דבר אחר ונכנס תחתיו להקדש כשהוא פודה את השני אין צריך להוסיף עליו חומש:
ותני כן. בת''כ פ' בחוקותי דדריש להאי קרא אם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ויסף חמישיתו עליו הרי אנו למדין מבהמה טמאה מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא תחילת הקדש דלא שייך סוף הקדש בה דהא למזבח לא חזיא וכשהוא פודה אותה מוסיף חומש אף כל שהוא תחילת הקדש דוקא מוסיף עליו חומש ונקט להא דרבי יהושע בן לוי הכא משום פלוגתא דלקמן דאיירי בענינא דמתניתין שלמים שלקחן בכסף מעשר וכן בתרומה:
שלמים שלקחן בכסף מעשר והוממו. וצריך לפדותן כשהוא פודה אותן מוסיף חומש וכלומר דמוסיף חומש גם משום מעשר שני שפדאו דאלו משום שלמים לחוד פשיטא דהא כל הקדשים שהוממו ופודה אותן צריך להוסיף חומש אלא דחומש משום מעשר קאמר וקמ''ל דאף דפקעה מהן קדושת מעשר כהאי דר' יוחנן ור' יוסי בן חנינה דלקמן אפ''ה מוסיף חומש משום מעשר:
שלמים שלקחן מדמי פסח. כגון שאירע פסול בפסח דהדין בו דיפדה ולוקח בדמיו שלמים ואם הוממו אותן השלמים ופדיין מוסיף עליהן חומש ואף על גב דכבר הוסיף חומש כשפדה את הפסח אפ''ה אותן שלמים שלקח בדמיו קדושה אחרת היא וכשהוא פודה אותן מוסיף חומש:
חדא צורכה וחדא לא צורכה. הני תרתי דיני דקאמר ר' שמואל בשם ר' חנינה חדא צריך הוא למיתני וחדא לא איצטריך למיתני וכדמפרש ר' מנא:
פסח צורכה שלמים לא צורכה. כלומר האי דינא דשלמים הבאין מחמת הפסח דצריך להוסיף חומש כשפודה אותן איצטריך הוא למיתני אבל האי דינא דשלמים שלקחן בכסף מעשר לא איצטריך למיתני דפשיטא הוא דאע''ג דהוסיף חומש משום מעשר צריך להוסיף חומש עוד משום שלמים דהא ודאי קדושה אחריתא הוא:
שלא תאמר וכו'. כלומר הא דאמרי דפסח צריכה משום שלא תאמר הואיל ופסח משתנה לשם שלמים דהא קי''ל דמותר הפסח לשלמים וא''כ ה''א דכהקדש אחד הוא ואינו מוסיף חומש לפדיון השלמים דהא מעיקרא לשם שלמים קאי וכשפדה הפסח כבר הוסיף החומש ואינו צריך עכשיו להוסיף חומש עוד בשביל השלמים הלכך אצטריך לאשמועינן דאעפ''כ כקדושה אחריתא היא ומוסיף עליהן חומש:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source